אוטונומיות היא סדרת צילום פילם שחור ולבן שמתעדת ומדמיינת עולמות מסתוריים במרחבים נטושים בארץ.
אלה מרחבים שאוחזים את כל הקשת. הם רוויי היסטוריה וזיכרונות, לעיתים הם אוצרים מאבק קיצוני ולעיתים יום־יומיות גנרית; לפעמים בספר ולפעמים בלב המרחב האורבני. את כולם אני פוגשת באותו האופן עם המצלמה שלי, ובוחרת במודע במפגש הראשון לא לדעת עליהם דבר. מבקשת לפגוש את המקום לפני שאפגוש את סיפורו.
כשאני ניצבת מול טריטוריה שקטה, אני לא מנסה להתעלם מעברה וגם לא להכחישו. אני בתמימות מבקשת להשהות אותו. להניח, לרגע, את הידיעה בסוגריים, מתוך רצון לאפשר למקום להתגלות מחדש, לאפשר לו לחרוג מעצמו. רק מתוך ההשהיה הזו יכול להתרחש מפגש אמיתי ואורגני בין הגוף למקום.
הדיאלוג של המצלמה עם המרחב שמולה עומד בקנה אחד עם ההבנה הפיזית של הגוף שלי את הטריטוריה שהגעתי אליה, ולא עם ההבנה הרציונלית שלה. הצילום מתרחש בשני אופנים: הראשון מתעד את הרגע כפי שהוא נגלה והשני, על ידי חשיפה משולשת, "משבש" את החלל והופך אותו למדומיין, כאילו הוא מחזיק את כל הזמנים שלו באותו הרגע.
כשאני משהה את ידיעת העבר, משתנה גם טבעו של המרחב. הוא חדל להיות אובייקט של ידע והופך לשדה של נוכחות. המרחב הפיזי מפסיק להיות רק אובייקט גאוגרפי או היסטורי, ומתחיל לפעול כמרחב של התגלות. בדומה למרחבי קדושה, משמעותו אינה נובעת רק מן האירועים שהתרחשו בו, אלא מן האפשרות שהוא מעניק למי שנכנס אליו לחוות מצב אחר של תודעה.
אני חוזרת אל המרחבים האלה פעם אחר פעם. אומדת את השינויים ומחפשת דיס־אוריינטציה מרחבית. בין השדות, המבנים הנטושים והשרידים, באמצעות קנה המידה, האור, החומר, המרחק והגוף. מתוך המפגש הזה נולד דימוי של מובלעות פיראטיות נטושות המתקיימת על היבשה – טריטוריות חופשיות מפרוגרמות עמוסות או מפוליטיקות טעונות.
בכל חזרה למקום אני מוסיפה שכבה נוספת על הקרקע. אני לא מחליפה את ההיסטוריה ובטח שלא מבטלת אותה; אני מצטרפת אליה. הקריאה הסובייקטיבית שלי הופכת בעצמה לעוד נרטיב הנאגר בתוך המרחב. התערוכה מציעה לראות את הנוף לא כארכיון סגור של העבר, אלא כישות חיה, המתעצבת מחדש בכל מפגש. היא שואלת אם אפשר, ולו לרגע, להשהות את הידוע כדי לאפשר למקום להתגלות מחדש כמרחב של נוכחות, של דמיון ושל אפשרות.
טל דותן עוסקת בעולמות האמנות והאדריכלות, ודרכם חוקרת בצילום, ציור, מיצב ווידאו את אהבתה הגדולה ביותר – העולם התת-ימי, ובהתאמה את המקבילה היבשתית שלו.
שיר רוזנבלום-מן היא עורכת, תסריטאית וסטודנטית לאוצרות, שנהנית לחפש בכל מדיום סיפורים לספר.