כתבה: נועה שיזף
אני מתבוננת בצילומים של יעל אילן שנים רבות (מאז למדנו יחד בויצו), כיצד היא משרטטת בשפה אישית וכנה סיפור אנושי מלא חמלה ויופי. במיוחד אהובים עלי צילומי המסעות שלה, אלו שצילמה במקומות אליהם מחובר ליבה, אם בחוט הסיפור המשפחתי כמו תורכיה ובולגריה, או כי מצאה בהם, כמו בנאפולי – את העיר שלה, ירושלים. גם למקום שאינו קשור אליה באופן מודע כמו גיאורגיה, היא מביאה עצמה באופן הכי נוכח שיכולה. המצלמה משמשת אותה ככלי הממשק בין הלב למקום, כאמצעי הנכחה וחקירה, לא רק ככלי תיעוד. צילומיה מרמזים שכפי שלכדה בהם לתמיד משהו מהמקום, כך השאירה בו פיסה קטנה ממנה, בתמורה.
כשמערבבים את הצילומים, פתאום לא יודעים מה צולם ואיפה. כלומר, יודעים, אבל שוכחים. גבולות הזמן מיטשטשים וכמו הופכים למרחב גיאוגרפי אחד: אישה ממתינה על אם הדרך, הרכב החולף מנפנף קלות את שמלתה והיא נתפסת בעדשת המצלמה; קבוצת גברים עומדת אל מול הצלמת בעמידה שנראית בין הצבה מבוימת לעצירה אקראית, כל אחד פונה לכיוון קצת אחר, מבדל עצמו מהקבוצה אבל גם שייך בכל מאודו אליה; גברים רוקדים בחתונה באקסטזה של שמחה; דגים חתוכים על שולחן בשוק בנאפולי מרמזים על תנועת הסכין שהונח ליד; פנים של גבר עם שפם; רחוב דרך חלון. תנועה רכה, מתגלגלת, תנועת גופה של הצלמת. יש לה, ליעל, את העין המיוחדת הזאת שתופסת את תמציתו של המקום. היא מצליחה לחדור פנימה וללכוד מבט, ללכוד מהות שנחרטת בגוף ולא אובדת למרות הזמן שעובר, מהות של עבר, הווה ועתיד. כמו במעשה הצילום שבו הסרט נחשף אל האור וכמידת החשיפה כך היא מידת הלכידה של הדימוי, עין העדשה של יעל מקלפת ממנו שכבות של זרות והופכת אותו לנגיש, למוכר וחשוף. לא משנה כמה שנים עברו מרגע הצילום, הרגע עדיין נוכח.
